החלטה בתיק ת"א 48665-05-12

הרקע לבקשה וטענות הצדדים:

בפני בקשה דחופה למתן סעדים זמניים במסגרת תובענה לאכיפת פסק חוץ. על פי פסק החוץ, שניתן ביום 18.4.12 על ידי בית המשפט המסחרי הגבוה בלונדון, אנגליה, נקבע כי על המשיבה 1 לשלם למבקשת סך של 26,710,346$ ארה"ב תוך 14 ימים ועל המשיבה 2 לשלם לידי המבקשת סך של 15,181,119$ ארה"ב בתוספת ריבית והוצאות תוך 14 ימים.

המבקשת עותרת כי יינתן צו עיכוב יציאה מהארץ, המופנה נגד האונייה המצוייה בבעלות המשיבה 1 והנמצאת כעת בנמל אשדוד לצורך פריקה וטעינה של סחורות וכן צו עיקול על כספים וזכויות לרבות דמי הובלה המגיעים למשיבה 1 בקשר עם ההובלות שמבצעת אותה אונייה או כל אונייה אחרת מטעם המשיבה 1, וזאת להבטחת סכום כולל של 550,000$ ארה"ב - 2,117,500 ש"ח.

המבקשת טוענת כי לאחר שבקשת המשיבות למתן רשות ערעור נדחתה על ידי הערכאה הדיונית, פנו המשיבות בבקשה לבית המשפט שלערעור למתן רשות ערעור, אך טרם ניתנה כל החלטה על ידי בית המשפט שלערעור בקשר לבקשה זו. עוד טוענת המבקשת כי על פי הדין האנגלי אפילו אם פסק דין נתון לערעור הוא סופי ומחייב למטרה של אכיפתו על ידי בתי המשפט האנגליים. נטען כי הדין האנגלי הוא החל על הצדדים ולכן פסק דינו של בית המשפט האנגלי נשוא בקשת אכיפה זו הינו אכיף ביחס למשיבות. כן נטען כי משנוהל הליך מלא, ניתן פסק דין מנומק ובקשה למתן רשות ערעור נדחתה, פסק הדין הינו אכיף בישראל. 

המבקשת טוענת כי עמדה ברף הראייתי הנדרש במסגרת בקשה למתן סעדים זמניים ומנגד קיים החשש כי ללא מתן הסעדים הזמניים המבוקשים יסוכל פסק הדין לאכיפה. נטען כי המשיבה 1 התעלמה מכל דרישות המבקשת לשלם את הסכום שבו חוייבה על פי פסק הדין ושילמה סך של 250,000 ליש"ט בלבד וזאת על חשבון ההוצאות בלבד. נטען כי בהתחשב בגיל האונייה והיותה ישנה וקיומה של משכנתא ביחס אליה וכן שווי דמי ההובלה המשתלמים למשיבה 1 מבוקשים הסעדים הזמניים להבטחת סכום כולל של 550,000$ ארה"ב - 2,117,500 ש"ח. כן נטען כי אם לא יינתנו הסעדים הזמניים המבוקשים המשיבה 1 תוציא את נכסיה  מתחום המדינה, תממש אותם ותעבירם הלאה ולא יעלה בידי המבקשת להפרע אפילו לא את חלקו של פסק הדין שניתן לטובתה ואשר המשיבה 1 מתחמקת מפרעונו.

המשיבות טוענות כי המבקשת ציינה בבקשתה שהיא מסתמכת על תקנות 374 ו- 384 לתקנות סדר הדין האזרחי,  התשמ"ד - 1984 (להלן: "תקסד"א"). נטען כי תקנה 374 עוסקת בעיקול זמני ותקנה 384 עוסקת בעיכוב של בעל דין. על כן, נטען כי התקנות שצויינו בבקשה אינן מתאימות להליך שבו מבקשים צו לעיכוב נכס.

כן טוענות המשיבות כי המבקשת לא מפרטת בבקשתה בנוגע למימד ההכבדה על ביצוע פסק הדין במידה שלא יינתנו הצווים הזמניים המבוקשים ונטען כי לא בכדי. המשיבות טוענות כי ניתנו למבקשת ערבויות של צד ג' ביחס למלוא פסק הדין, הן כלפי המשיבה 1 והן כלפי המשיבה 2, וזאת במסגרת הליך שנועד לעצור שתי אוניות אחרות בארה"ב. כמו כן, נטען כי המבקשת ביקשה בהודו לעצור אונייה נוספת של המשיבות וכן ביקשה לעצור אונייה נוספת של המשיבות באוסטרליה.

המשיבות טוענות כי האונייה שבנדון היא אונייה שחכורה בהסכם על ידי מפעלי ים המלח והיא פוקדת את הארץ לא מעט. אם האונייה תיעצר כאן אז הסכם החכירה עם מפעלי ים המלח יסוכל ומפעלי ים המלח עלולים לספוג מכך הפסדים ותיגרם פגיעה בצד ג' שלא קשור לעניין.

עוד טוענות המשיבות כי די בכך שהוגשה בר"ע לערכאת הערעור באנגליה כדי לקבוע שפסק הדין עדיין ניתן לערעור כהגדרת מונח זה בחוק אכיפת פסקי חוץ, התשי"ח - 1958 (להלן: "חוק אכיפת פסקי חוץ"). נטען כי סעיף 7 ל"אמנה בין ממשלת ישראל ובין ממשלת הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה ואירלנד הצפונית,  בדבר הדדיות בהכרתם ואכיפתם של פסקי-דין בענינים אזרחיים" (להלן: "האמנה") קובע שבין יתר התנאים שרק בהתקיימם אפשר יהיה לאכוף פסק דין אנגלי בישראל הוא אישור של בית המשפט המקורי המוסר את פרטי ההליכים וההודעה על הנימוקים ששימשו יסוד לפסק הדין והמציין שבתאריך מתן האישור עבר מועד הערעור ולא נפתחו הליכי ערעור על פסק הדין בממלכה המאוחדת. נטען כי מכיוון שבענייננו אין אישור כזה פסק הדין עדיין ניתן לערעור והוא אינו סופי.

כן נטען כי במקרה של סעד זמני ראוי לתת סעד שפוגע כמה שפחות ובמקרה זה הסעד הזמני המבוקש הוא דרסטי. נטען כי המבקשת יכולה הייתה לפנות לערכאה המצויה באיטליה, מקום רישומה של האונייה, ולבקש עיקול ברישום של האונייה.

עוד טוענות המשיבות כי בנוגע לאונייה שבנדון רשומה משכנתא בסכום של 55 מיליון דולר, כאשר האונייה עצמה שווה מעט מאוד, ודי ברור שהמשכנתא גוברת על זכותו של כמעט כל נושה אחר וזה מסיר את הטעם מהליך זה. נטען כי אין טעם לעצור את האונייה ולהסב את הנזקים כאשר בסוף היום הבטוחה הזאת לא תשרת את המבקשת. כן נטען כי מכיוון שפסק הדין עדיין לא אכיף, הוגשה בקשה להטלת עיקול זמני במצב בו אי אפשר לקיים את העיקול הזמני, לפחות בשלב זה. על כן, נטען כי יש לבטל את הצווים שניתנו בהחלטת בימ"ש זה מיום 25.5.12 שניתנה במעמד צד אחד ולכל הפחות להתנותם בהפקדת ערובה משמעותית יותר בשים לב לנזקים שעלולים להגרם.

המבקשת טוענת בתגובה כי פסק הדין לא כובד והמשיבה 2 כבר נכנסה להליכי פירוק ואם לא יהיו נכסים ברי מימוש בחזקת המבקשת פסק הדין לא יכובד. נטען כי המשיבות קיבלו על עצמן את הדין האנגלי אשר בהקשר שלנו קובע כי מועד תשלום פסק הדין היה צריך להתבצע מזמן וכן כי יש לכבד פסק חוץ גם אם יש אפשרות לערעור. כן נטען כי סעיף 5(2) לאמנה קובע כי בכל הקשור למישור היחסים בין ישראל לאנגליה ניתן לאכוף פסק דין גם אם הוגשו הליכי ערעור וזה נתון לשיקול דעת בית המשפט. נטען כי תעודת מאסטר (רשם בית המשפט) שצורפה לבקשה קובעת שפסק הדין הוא "סופי ואכיף". באשר לטענת המשיבות בדבר המשכנתא בסכום של 55 מיליון דולר טוענת המבקשת כי המשכנתא ניתנה ביחס לצי האוניות של המשיבה 1, כ- 15 במספר, ומכאן שהמשכנתא אינה מובטחת על האונייה דווקא ולא נטען כי תשלומי המשכנתא אינם משולמים כסדרם.

המשיבות טוענות כי סעיף 5(2) לאמנה קובע אמנם כי בית המשפט "המתבקש" רשאי לאכוף פסק דין שניתן על ידי בית המשפט "המקורי" גם אם פסק הדין ניתן עדיין לערעור אך זאת רק אם "חוקי ארצו מרשים זאת". נטען כי החוק בישראל לא מרשה אכיפה של פסק דין שניתן עדיין לערעור ומסיבה זו נוספה לאמנה הוראת סעיף 7(ג) הנ"ל. נטען כי אין משמעות לכך שהצדדים החילו על החוזה ביניהם את הדין האנגלי משום שאכיפת פסק דין בישראל נעשית על פי הדין הישראלי ולא על פי הדין שהצדדים הסכימו להחיל על עצמם לצורך הכרעה בסכסוכים ביניהם ולצורך זה בלבד.

המשיבות טוענות כי תקסד"א אינן מאפשרות עיקול נכס לצורך הבטחת פסק דין הצהרתי, אלא רק להבטחת תובענה כספית. נטען כי גם חוק אכיפת פסקי חוץ וגם תקסד"א אינם מאפשרים אכיפה זמנית של פסק דין ולא ניתן לתת עיקול זמני להבטחת פסק דין סופי שיינתן באנגליה אם הליכי הערעור לא יצליחו.

דיון ומסקנות:

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים ואת המסמכים שהובאו לעיוני הגעתי למסקנה כי יש לקבל את טענות המשיבות לפיהן לא ניתן, לעת הזו, לאכוף את פסק החוץ בישראל ויש לדחות את הבקשה למתן סעדים זמניים במסגרת התובענה לאכיפת פסק החוץ.

כדי שניתן יהיה לאכוף פסק חוץ או להכיר בו, עליו לעבור קליטה על ידי בית המשפט של המדינה הקולטת, זאת על פי דיניה (ראו: ע"א 4003/99 קוז'וך נ' ליאל, פ"ד נ"ה(3) 444; ע"א 970/93 היועץ המשפטי לממשלה נ' אגם, פ"ד מ"ט(1) 561).

חוק אכיפת פסקי חוץ קובע את הדרך לקליטה של פסק חוץ באמצעות תנאים אשר בהתקיימם יכריז בית המשפט על פסק חוץ כפסק אכיף בישראל.

סעיף 3 לחוק אכיפת פסקי חוץ קובע את התנאים שבהתקיימם רשאי בית המשפט בישראל להכריז על פסק חוץ כאכיף בישראל, כדלקמן: